<h1>כל בו הלכ' חמץ ומצה סימן מ"ח</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ושאלו לפני הר"ש ז"ל ישראל וגוי שהיה להם תנור בשותפות, מהו לומר לו טול אתה חלקי בשבוע של פסח ואני אטול לאחר כן כנגדו ולאפות בו בפסח, ואמר מתנה ישראל קודם הפסח ויטול הימנו דמים מאותו שבוע ומותר, כיון שנטל (דמיה) [דמיהן] מתחילה. וכן ישראל שהיה רגיל לקבל ככרות ממערופיא לכל יום, משבוע של פסח אינו מקבל, אבל מקבל הוא בשבוע אחר הפסח מאותו שבוע עצמו.
<h2>דף לג:</h2>
מאני דקוניא אסורין. פירש ה"ר יצחק ז"ל התוך זכוכית בתוך כלי חרש, אבל התוך עופרת יש לו דין כלי מתכת להתירו על ידי הגעלה בפסח. והר"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם שלא להשתמש בשום כלי חרש ישן בפסח, וגם בכלי זכוכית ישנים היה אוסר רבינו יחיאל ז"ל, לא על ידי ערוי ולא על ידי הגעלה, משום דהוי תחילת ברייתו מן החול, והוי ככלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, ואף על גב דאין משתמשין בהן אלא בצונן, משום שפעמים ששורין בהן פת ובולעין כמו כלי חרש ואינו יכול לצאת כלל. וכן אותן פלומי"ץ אסורין בפסח משום שפעמים שורין בהן פתן, פירוש אותן פלומי"ץ הן כוסות של מאני דקוניא עכ"ל הר"ף ז"ל. ותימה הוא דהא תניא באבות דרבי נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין.
<h2>דף סב:</h2>
ומצאתי כתוב בשם הר"ש ז"ל אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח צריכה לפרעה אחר הפסח, ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור חמץ, ויש בה משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפי (פרי) [פירי] מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי ליה בשמינית ואמר רבי יוחנן יאות עבדין.
<h2>דף סו.</h2>
ובשר שנמלח קודם הפסח, כתב הראב"ד ז"ל דמשום פרורי חמץ שנכנסין בבשר בשעה שחותכין ממנו בסכין שחותכין בו חמץ כל השנה, אין ראוי לאכול ממנו בפסח, אלא אם כן נזהר עליו בשמירתו קודם הפסח, ויש מתירין לפי שכבר נתבטל הכל קודם זמנו ושוב אינו ניעור. ור"ף ז"ל כתב ועל דגים מלוחים שקורין ארינגא"ש מותרין לאכלן בפסח אותן הישנים שנמלחו קודם הפסח, אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו תוך הפסח אסורין. וכן לענין גבינות. ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישנה ולא ארינגא"ש מלוחין, ושמא היינו משום שרגילין לאוכלן בלא שום הדחה. וגבי בשר פירשנו לעיל דצריך הדחה אפילו לצלי, משום חשש שמא עדיין יש בו משהו חמץ בעין ע"כ. וה"ר יצחק ז"ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים, אין אסור לאכלו תוך הפסח, אף על פי שלא דקדקו במליחה. והר"ף ז"ל כתב וכן אווז שנמלח מקודם הפסח מותר מטעם זה, אך שומן אווז מהותך קודם הפסח אסור בפסח, לפי שמהתכין אותו במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן. ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומא מותר. אפילו למאן דאסר פגם בפסח, מכל מקום זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לב לשם פסח, אבל אם (התוך) [התיך] השומן (סתמה) [סתמא] לאכלו קודם הפסח כשירצה אף על פי (שאמרו) [שאמר] עכשיו ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסור בפסח, דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומהאי טעמא אסרינן מצה ישנה אפילו [לר"ה] בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ד] דקאמר כיון שעשאה קודם הפסח שלשים יום בידוע שלא דקדק בה. וכמו כן יש לאסור אותן בני מעים מלוחין שרגילין לחלטן בתוך קדרה שהיא בלועה מחמץ. ומיהו אותו בוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר, אף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס, משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט, ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח, מידי דהוה אפרישין ובצלין שחתכן בסכין חולבת ומניחן בקדרה עם בשר, כדמפרש רבינו ברוך בספרו, עכ"ל הר"ף ז"ל.
<h2>דף עה:</h2>
ואלו הכלים השופין באבר שהן מאני דקוניא, כשקונין אותן מן הגוי, צריכין טבילה ככלי מתכות. ודוקא כשעשוי לחזק, אבל עשוי שלא לחזק לא. וכן כלי זכוכית. ומברך על טבילתן. ודוקא בכלי סעודה. והני מילי בלקוחין, אבל שאולין או שכורין או מושכרין אין צריכין טבילה. ונראה דמאני דקוניא של עץ אין צריכין טבילה, משום דלנוי בעלמא עבדי להו.
כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ בחמין בכלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין, מרתיחן בכלי ראשון גדול, ואחר כך שוטפן בצונן, להעביר גיעולן מעליהן, ומשתמש בהן במצה. וכן הסכינים מביא הנצב אחר הלהב בכלי ראשון, שנועצים אותם בבשר בתוך היורה להוציאה במקום מגריפה, ועוד שחותבין בו לחם חם, ואחר כך שוטפן בצונן, להעביר גיעולן מעליהם, ומשתמש בהן במצה. כפות קטנות שעושין מן הקרנים, שנשתמש בהן קודם הפסח, אסור להשתמש בהן בפסח, ואפילו בהגעלה, לפי שהן נפסדין ברותחין, ויש לחוש שמא יחוס עליהם ולא יגעילם היטב. והר"ש ז"ל כתב דכבולעו כך פולטו, וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותם בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו ע"כ. ועץ פרור, הוא הכף שמנערין בו את הקדירה, צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כגון (להניע) [להגיס] תבשיל של קטן או של חולה. וכפות של כסף או של בדיל, ודאי אין תשמישן בכלי ראשון, ואינן צריכות הגעלה בכלי ראשון.
כלים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות, נותנין אותן בכלי שני גדול, ונותנין עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכן עד שיפלטו, ושוטפן בצונן, ומותרים למצה. ואפילו לדעת רבני צרפת ז"ל שהורו דערוי ככלי ראשון, שהרי צקים מן הקערה להפוך התבשיל בלי כף, הלא ערה עליהם מכלי רותח גם כן להגעילן, וערוי ככלי ראשון בין לאסור בין (להתיר) [להיתר]. ואמנם צריך שיתן מים על שפתם עד שיגברו על כל גדותם כדי שיהיה כעין תשמישן, כי לפעמים ממלאין אותן עד שנשפכין על שפתם. ועכשיו נהגו להגעילן בכלי ראשון לעשות כעין תשמישן, כי לפעמים שואבין התבשיל בקערה מן הקדרה. ומנהגינו עתה למרק הכלים מאד ולהדיחן יפה קודם הגעלה, כדי להסיר שמנן וזוהמתן מעליהן, ואחר כך מגעילין אותן. וכתב הראב"ד ז"ל שאין צריכין להוציאן משם אחר רתיחתן מיד, אלא אחר שינוחו מעט, ובלבד שלא יקרוש על פניהם הגיעול שיצא משם. ויהיה מודח במים יפה [יפה] עם החמימות. ובתר ההגעלה צריך למעבד להו שטיפה בצונן כדי להדיח הגעול מעליהן. ומאן דמחמיר ועביד להו שפשוף תבא עליו ברכה, פירוש מריקה בצונן אחר הגעלה ע"כ.
ויש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה, שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו. וכל זה במי שיגעיל אחר זמן איסורו שאיסורו במשהו. כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין, בין בכלי ראשון בין בכלי שני, בין שהיו משוחין ושועין באבר בין שהיו חרש כמו שהן, אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחין אותן עד אחר הפסח, דלא מהני בהו היסק, דילמא חייס עלייהו דילמא פקען. ולא דמי לביב של חרס שכתבנו שאם מלאו גחלים והסיקו שמשתמש בו מצה, דהתם הסיקן מבפנים ואלו הסיקן מבחוץ, (אם) [ואם] מסיקן מבפנים לא מסיק בהו שפיר, דחייס עלייהו דשכיחי (דפקעי') [דפקעי]. והראב"ד כתב דקדירות בפסח סגי להו בחזרתן לכבשן.
ודברים שהיה תשמישן על ידי האור, כגון שפודים ואסכלאות, שצריכין ליבון באור, אבל אין צריכין אחר הליבון הדחה, שהרי האש שרף הכל ולא נשאר אחר כן שום גיעול. ותמה על הבעל האזהרות שכתב צריכין ליבון והדחה. ויש אומרים דהוא הדין לסכין גדולה שראשה חד שצריך ליבון, לפי שפעמים עושין ממנו כעין שפוד. והרשב"א כתב דאפילו השפודין עצמן די להן בהגעלה, שלא (הצריכוה) [הצריכו] ליבון אלא לענין געולי גוים, משום דאיסורא בלעי, אבל לענין חמץ דהתירא בלעי אין צריכין רק הגעלה, דכי הוי איסורא לא הוי איסורא בעיניה. וה"ר משולם סתר דעתיה, דכיון שאם היה פסח בשעת הבליעה היה אסור, איסור בלע קרינא ביה. ונהגו רוב העולם בליבון השפודין. ובמחבת ברזל יש מצריכין בה ליבון, לפי שפעמים האש מלהטת בתוכה כשמטגנין בה, ויש אומרים שדינה בהגעלה כמו היורה שתשמישה על ידי האור. ושאלו לפני הר"מ על בית יד מעץ שבמחבת אם חוצץ בטבילה, והשיב דבר פשוט הוא לכל ידות שבכלים שאין עתידים לקצצן ולהסירם דלא חייצי, כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דלא חייצי, דהוי חיבור. והרשב"א ז"ל כתב כלי מתכת שנאסר מקצתו נאסר כולו, לפי שהוא מתחמם ביותר, וכשחם מקצתו חם כולו, ולא אמרו אלא לענין איסורו, אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כולו, אם מגעילו צריך להגעילו כולו, ואם מלבנו עד שיתלבן כולו. וכל הכלים נכשרין אפילו לחצאין. כיצד, (לבון) [ליבן] שפוד עד מחציתו וחזר (ולבון) [וליבן] מחציתו האחר מותר.
<h2>דף עו.</h2>
ואם היורה אסורה מגיעולי גוים, אין ראוי שיגעיל בתוכה עד שיגעילנה וידיחנה יפה יפה. וההגעלה המובחרת להגעיל בכלי שאינו בן יומו וקודם זמן איסור חמץ שזהו קודם שש, ושירתיח המים קודם שיכניס בהן הכלי הכלים, ואם אינן רותחין כשמכניס שם הכלי ומשהא אתו עד שירתיחו אין בכך כלום, לפי שאינו פולט עד שירתיחו. ואף על גב דחמץ בפסח במשהו, לפני זמנו בנותן טעם, ונותן טעם לפגם מותר. אך המגעיל מו' שעות ולמעלה צריך להזהר שירתיח המים תחילה, ושלא ינוחו המים מרתיחתן בעוד שהכלים לתוכן, לפי שאיסורו במשהו. וצריך שתהיה היורה שבה מגעילן מוגעלת ומוכשרת. ויש פסקו דלמשהו פגום לא חששו. ועמידת הכלים אין לה שיעור, ובשהיה מועטת די אם המים רותחין מאד. והרחת שקורין פל"א שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה, נהגו להגעילן או לקנותן חדשות. ואפשר לומר שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה, דכבולעו כך פולטו. וכלי שנשתמש במקצתו, אין צריך להגעילו רק באותו קצה, ומשתמש בו מצה.
<h2>דף עו:</h2>
כלי ראשון שרצה להגעילו, ולא מצא כלי אחר גדול ממנו להגעילו בתוכו, מקיף שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאהו מים עד שיגברו על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו, ואחר כך שוטפו במים ומשתמש בו מצה. ועכשיו נהגו להחם אבנים גדולות ולתתת בתוכו כשהיא רותחת עד (שיגבורו) [שיגברו] המים הרותחין על שפתו ולחוץ. והיורה גדולה שמגעילין בה, נראה לומר שאין צריכה הגעלה, שכל מה שפולטת במים הוא נפלט ויבטל ברבוי המים והרותחין. ואפילו יבלעו הכלי מן המים אין בזה חשש איסור, והוי נותן טעם בר נותן טעם, שאם נחוש על זה נחוש גם כן שכלי אחד בולע מן הראשון, ולא נוכל להגעיל במים רק כלי אחד, ויהיה צריך לשים מים אחרים כשיגעיל כלי אחר, ולא יספיק לו כל מימי הים.
